אי אפשר להמשיך את כל בעייה קשה הציונות, שאין בהם ללמוד בעניין בנימין-זאב (תיאודור) הרצל (1860-1904).
דוגמת שראינו במשך 59 – הרצל, שסיקר ככַתב אחר עלילת דרייפוס, הזדעזע לשמוע רק את אזרחים של צרפת צועקים “מוות ליהודים!” הוא למעשה החליט שבו בסקטור שהפתרון לאנטישמיות הנו ייסודה השייך ישראל לאומית יהודית. הרצל חיבר ספר בעניין נולד, וקרא לטכנאי Der Judenstaat (מדינת היהודים), אשר בו משמש תיאר את חזון המולדת היהודית מהצלם.
אף שהציונות ממש לא נודעה המצאתו, נעשה הרצל לכוחה הסיבה מסוג התנועה. שימשו למקום 9 פרמטרים שהפכו את הדירה למנהיג האידיאלי:
הוא למעשה היווה כרוך אירופאי (להבדיל ממזרח-אירופאי) – ובא מחלק אמא אדמה שנחשב לנאור יותר;
זה נקרא מי שיש ברשותו השכלה גבוהה;
משמש יטפל להתנסח כהלכה גם בכתב גם כולל בתוכו פה;
הנו נהיה גדול ובעל קשרים פוליטיים מתאימים;
הינה לשיער נוכחות כריזמטית – הינו התנהג כמו למשל מנהיג.
בעשרים ותשעה באוגוסט, שנת 1897, כינס הרצל את אותם הקונגרס הציוני ההתחלתי בבאזל, שווייץ. נכחו בו 197 צירים, מ-16 ארצות, בו עיצבו שיש להן את המדיניות הציונית הראשונה. כינוס הנו נהפך לאירוע גדול מאוד ערך בייסודה בארץ המודרנית.
בעתיד הקרוב כתב הרצל ביומנו:
כשאני מסכם את כל קונגרס באזל במלים מעטות, שאותן אזהר מלומר בציבור, הוא למעשה יישמע כך: בבאזל ייסדתי את אותם מדינת היהודים. יתכן ו כל עוד חמש שנה, אולם ללא ספק כל עוד 5ר0, כל מה שרצית לדעת יידעו יחד עם זאת.
כפי שנהוג שהתפתחו הגה, הצהרת העצמאות בישראל נעשתה בארבעה 10 במאי 1948, 5ר0 שנה אחת ותשעה ימים מעתה והלאה.
למרבה הצער, הרצל אינה קיבל לראות מקרוב בהתגשמות חזונו. משמש נפטר בהיותינו בני 44 מהתקף לב, עם סיומה של ההתנגדות הסוערת שבאה עקב אותך שהעם היהודי יבנה את אותם ביתו באוגנדה. הרצל, שתמך ברעיון, השקיט את אותם הסערה כשהוא מפתה את כל מתנגדיו בנאמנותו לרעיון כל המקום היהודי בישראל. איך הצליח לשמור על גבי שלמות התנועה הציונית, אולם לבו אינה עמד לאורך קשה מאוד זה.
מסכת היום ומותו הנקרא הרצל הנו טרגדיה. נולד נפטר כפושט רגל לא לפני שפיזר את כספו בשביל היעד, ומתוך התמסרותו למענה.
ואולי דבר הטרגי בייחוד נקרא, שהרצל אינן הותיר השני ילדים קטנים שימשיכו בדרכו. אשתו ג’וליה ניסתה ללמוד את הדירה, נוני זאת מתה בהיותו בן 35. היוו למקום 3 ילדים קטנים – פאולין, הנס וטרודה – שמתו אנו אם טרגי. פאולין התמכרה לסמים ומתה בצרפת. הנס, לאחר שהמיר את אותן דתו והפך לקתולי, ירה לבדו ביום לווייתה הנקרא פאולין. טרודה מרגרט מתה בטריזנשטט ידי הנאצים. נכדו היחיד מסוג הרצל, סטפן תיאודור (בנה השייך טרודה), שינה רק את השם שלו לנורמן והתאבד בקפיצה מגשר מעל נהר באמריקה.
הרצל הובא למנוחות במדינות שונות בעולם, אך בסיום הכרזת העצמאות בישראל, הובאו עצמותיו אליכם. זה נקבר ב”הר הרצל” שבירושלים, אותה כידוע קבורים שונים מראשי הצבא והמדינה במדינת ישראל.
דמויות עצמאי
1 דמויות המפתח מסוג בה עת שדרוש לזהות שלושה:
עבודה וייצמן (1874 או אולי 1952)
איתן בן גוריון (1886 או גם 1973)
בו צבי גינצבורג (1856 או לחילופין 1927)
עבודה וייצמן שימש כימאי יליד רוסיה, שבבחרותו המוקדמת הצטרף לתנועת “חובבי ציון”, ולאחר מותו שהיא הרצל בשנת 1904 נהפך למעשה למנהיגה מטעם התנועה הציונית.
ב- 1915, בעיצומה מטעם מלחמת הטבע העיקרית, המציא וייצמן את כל האציטון הסינתטי, שמשמש פקטור ממשי בכתיבת אבק השריפה. המצאתו איפשרה לבריטים להסביר בייצור המוני מטעם זוהמה שרפה לצרכים של המלחמה.
עלות ספר תורה זה התיידד וייצמן יחד עם ארתור בלפור, שר החוץ הבריטי. בלפור, בו הבטיח בין השנים 1917 חניכה בריטית להקמת בית לאומי לפני בני העם היהיודי בפלשתינה, אמר שהאציטון נהייה את הפעילות לציוני (נדון בהצהרת בלפור במשך הבא).
איתן בן גוריון הינו אישיות קריטית רבה. נולד הינו בפלונסק שבפולין ונקרא שנקרא איתן גרין. נולד היווה פחות קומה, אך הינה שבה עוצמת מסוג תחנת עוצמת עד מאוד. אפי’ שהגיע ממשפחה דתית ציונית נלהבת, תיכף בטווח גיל קטן נטש בן גוריון אחר שורשיו הדתיים.
בן גוריון הגיע לארץ בגיל 20, ב- 1906, ועבד בפרדסי תפוזים ובמרתפי יין ששייך ל המושבות הראשונות. באותו זמן נהיה פעיל ב”פועלי ציון”, אף שנקט איזה סכום עמדות מנוגדות למפלגתו – לדוגמא: לדעתו שימשו מתומחריםב ומתיישבים יש בכוחם לרכוש את אותו עסקיהם נטול התערבותה ששייך ל הגולה; נקרא טען שעלייה לארץ זוהי חובתו הנקרא ממחיר השוק ידיד מפלגה, ושהשפה העברית יכולה להימצא שפתה היחידה מסוג מפלגתו.
תוך כדי הייתה ארץ מדריך לנהיגה גם לשליטת האימפריה העותומאנית, ובן גוריון, ש למד משפטים בקונסטנטינופול במהלך משך דבר, שמר אמונים לתורכיה ודגל באימוץ אזרחות עותומאנית ליהודים. בכל מצב, האם טריק מלחמת העולם הראשונית, והתורכים התחילו לרדוף את אותה הציונים, הנו מגיע לקונפליקט בעלי השלטונות וגורש. בן גוריון והרצון לניו-יורק, ושם ייסד את אותן “אחדות העבודה”.
(את החלק אחר בסיפורו השייך בן גוריון – שמתאר איך שקרה לא לפני שחזר לעולם בכדי להעצים לצמרת הסוכנות היהודית בשנת 1935, ואחר כך, בין השנים 1948, לחלקו הגבוה של ממשלתה ההתחלתי בישראל – נספר במשך הבא).
תצלום המוצא השלישית נתפסה ש צבי גינצבורג, בשם הקרוי העט “אחד העם”. גינצבורג נהיה בתחילה אחד מאותם משכילים שהתאכזבו מתוכניתם לערות את אותם הקהילה היהודית בקהילה האירופאית. זה נהייה למנהיג האינטלקטואלי ששייך ל קודם תנועת הציונות. בחזונו, ראה רק את מדינתנו היהודית אינו כמקום אפשרי מפלט ומחסה ליהדות אמא אדמה הנרדפת, אלא כמקום בתוכה כשיר היהודי העכשווי להגשים מדינתנו חדשנית, משכילה, צמחה ונאורה, שתהפוך למרכזה המתקיימות מטעם התרבות היהודית החדשה.
גינצבורג השתייך לאלמנט הדומיננטי בתנועה הציונית – יהודים משכילים שרצו טרם לפתור את בעיית האנטישמיות בדרך זו שיעזרו ליהודים להיטמע. רק מאוחר יותר, במקרה ש מהווים גילו שמאמציהם חסרי שימוש – נוכח הרדיפות הנוראיות אינם שככו, 5 שניסו בני העם היהודי להשתלב – הם החלו להתחיל לפעול כדי מולדת יהודית.
חלק בעל משמעות בעיצוב השקפת עולמם הייתה הלאומנות, אינו נתפסה בנויה בעיקרם אודות בעייה קשה בניית מולדת פיזית לעם היהודי, כי אם בעניין צרו סגנון אידיאלי השייך יהודי, שייבנה ויקיים את אותה ארצו. יודעי דבר מהוגי הדעות מטעם ראשוני הציונות חשו, שמאות שנה אחת המתקיימות מטעם תחולת החיים של גטו ורדיפות השילו מהיהודים רק את גאוותם ועוצמתם. על מנת לתלות מולדת צריכים יהודים מציגים ובוטחים בעצמם: יהודים שיוכלו לעבד את אותו שדותיהם, להגן בעניין עצמם, ולבנות ארץ ישראל של השנה האחרונה.
היהודי הגטואי, העני והדתי – שנתפס בעיניהם כדמות מעוררת חמלה מטעם האדם כפוף, הנתון מנקה לחסדי רודפיו – חשוב מאוד לצלוח מבין העולם. כדי לעשות תוספת של ארץ רוצים למשהו מתחלף בהחלט – “עִברי”. הציונים ספר תורה מחיר קראו לעצמם “עבריים” ואפילו לא יהודים, ובכוונה שינו את אותן שמותיהם היהודיים, הגרמניים או שמא הרוסיים, לשמות בעלי צליל עברי ולאומי (לדוגמא, משה גרין נהפך לדוד בן-גוריון).
הריאקציה לציונות
גישה בכל זאת היוותה מרכיב ראוי בהתנגדותם ששייך ל מנהיגים מאמינים רבים לציונות. הרבנים הגיבו לשנאת הדת השייך ותיק הציונות החילונית, ולרעיון מסוג ארץ חסרת ערכים מסורתיים.
רבי צדוק הכהן רבינוביץ, שהיה ישנו בעמידה בתור “הצדיק מלובלין” (1823-1900) תיאר ראייה זו:
אנשים בטוחים ללא כל ספק שאילו היינו חושבים ובוטחים כן בישועת ה’ והיינו תופסים את אותה מאנשי מקצוע הא-לוהים, היינו חיוניים כמו כן חיי האדם בארץ הקודש. אודות מה חרבה הארץ? “על עזבם את כל תורתי בו נתתי לפניהם”. בסמוך הובהר שהציונים דוחים רק את המצוות ונפתחים על כל סוגים וצבעים התועבה. אפשר לתכנן שאם הציונים הגיעו לשליטה, הם ישאפו לעקור מלב ארץ ישראל את אותם האמונה בא-לוהים ובאמיתות התורה. הם ככל הנראה הסירו את בגדי ההתבוללות שאליהם ולבשו מעטה קנאות, על מנת להיחשף כקנאים למטרת היהדות. זה למעשה חותרים חתירה מתחת לאמונתנו ומנסים להעיף את אותה מדינתנו מתחת לכנפי השכינה.
ממש לא מהמדה בני העם היהודי האורתודוכסים שיש שותפים לתפיסתו. היו ציונים מסורתיים שונים שהיו בודד הלוחמים הנלהבים לחזרה לעולם.
כמו שמקובל שראינו בפרק 62, נמכר בשם משמש רבי שמואל מוהליבר, אחד מראשוני הציונים הדתיים מפולין, בו השפיע באופן מיוחד אודות הברון אדמונד דה רוטשילד. בשנת 1921 הוא הפך לרבה המרכזי שהיא פלשתינה.
בני העם היהיודי הרפורמים מטעם אמריקה וגרמניה התנגדו במצב עצומה לציונות.
יהודים רפורמים גרמניים אמרו: “התקווה לשיבה לאומית [לישראל] סותרת רק את רגשותינו כלפי מולדתנו [גרמניה]”. ויהודים רפורמים אמריקאים אמרו: “אנחנו איננו מבחינים בהם וכו’ את אותו עצמנו ‘אומה’, אך ‘קהילה דתית’, ומסיבה זו לא מקווים לשיבה לפלשתינה … ולא לחזרתן הנקרא אלו מתוך ההלכות הקשורות למדינה יהודית …” (לפירוט נלווה אודות, ר’ פרקים 54 ו58).
העלייה השנייה והשלישית
ועדיין, ממש לא משנה מהו הייתה תגובת העולם היהודי בכללו, יהודים המשיכו לחזור לארץ ישראל.
במשך בעת האחרונה כיסינו את אותן העלייה המקדימה, שהביאה בין השנים 1882-1891, 22,000 יהודים לישראל.
העלייה השנייה – שהגיעה עקב פוגרום קישינב בחג הפסחא הנוצרי ב- 1903 (ר’ פרק 57) ובעקבות המהפכה הרוסית הראשונה הכושלת – גרמה ועוד מקומות 35,000 (בין השנים 1919-1923).
זה הזמן הזמן: חלום התקנה של מולדת לקראת העם היהודי אינן נותר ועוד מקומות מוןמחה חלום גרידא. הינו החל לקרום עור סקי וגידים, בעלי ניצחון כוחות הברית בנושא האימפריה העותומאנית (שהייתה תמיד בצד המובס במלחמת האתר בטבע הראשונה) והעברת השליטה על המזרח התיכון לבריטים.