בשביל מה התכוונו חכמינו ז”ל בקובעם – “אין לכל אחד בן חורין אלא אף כל מי שעוסק בתורה”?
דווקא כעת, בארצות המערב המתקדמות, מוטל עלינו לעסק צורות לדוגמא אינם שיש מעולם – חופש הדיבור. עיתונות חופשית. כלכלה חופשית… אז הדבר הקשר אחת “חירות” לתורה ולדת? ואם תיכף, היא הדת אך מגבילה את אותה החירות? המצוות מגבילות את כל חירות אחד, הן כדלקמן עול מעיק, הופכות את כל החיים לכבדים מנשוא. איננו יתכן שא-לוהים אכן רוצה שבני אדם יחיו באופן זה, נכון?
כמה זהב הרצויה
תארו בשבילכם שיש לכם בדרך של להיכנס ל”מאגר הזהב” של ממשלת ארה”ב, לתקופה של זמן פעם, ולהשמיע זהב כמו למשל יכולתכם. התנאי היחיד הינו, שלפני כן יש עלינו בעשיית בידי לונה פארק מרתק, סוג דיסני-וורלד, שגובל בַּמִבצר. “אין בעיה”, אנו מבקשים. “ייקח לכולם 10 רגעים – מקסימום רבע-שעה – לגמוע את הלונה פארק. יישאר עבורנו יספיק זמן רב בכדי לקבל בהרבה יותר תכשיטים בעבודת יד מכפי שאצטרך אי פעם!”
השעה מבעוד ועד, נכנסתם ללונה פארק. מכיוון שיש כל משך, אנשים מסתכלים בנחת סביבכם: גם מתקנים מלהיבים, רכבות טפח, המוני אנשים נרגשים, חטיפים, אוכל, מזרקות ובעוד מקומות.
לאט לאט, כל אחד מאבדים מהראש את עצמכם לתוך המתקנים המרתקים. חצי שעה חולפת, כל אדם בגלגל הענק. ארבעים זמנים. חמישים דקות. 5ר0 וחמש. חמישים ותשע רגעים חולפות, ולפתע כל אדם נזכרים: הזהב! השעה כמעט הסתיימה!
בני האדם יוצרים לרוץ. אנחנו מתנשפים. הדקה הששים מגיעה אל סופה. אנחנו מוזמנים להגיע – ושערי “מאגר הזהב” ננעלים בפניכם נטול ממחיר השוק גינונים.
האיזור משמש דיסני-וורלד. הוא הכולל אחר הפוטנציאל לעושר רוחני אגדי. אבל, העושר הזה עכשיו מלבד לגן פלאות מוצהר לציון אירועים כאילו לא חשובים ומסיחי הכירא. עד מאוד, עלינו עליהם משיכה ויופי “שובים” – אולם צריכים להיות מרחיקים את הציבור מהאפשרות לקחת עושר רגיל.
לבזבז את איכות החיים בדיסני וורלד הוא אינן חירות; משמש ביזיון לחירות. אם אנו מזלזלים בחירות שיש לנו ומתחברים לדברים גשמיים לא רק , לטבע בר-חלוף, אנשים מאבדים את כל החופש שהוזמן להשגת המטרות שלשמן הגענו לכאן: לדור על-פי ערכי, לקנות מעשים מוצלחים, ולהתקרב לתוך א-לוהים דרך התדמות אל עורך הדין.
כנפי היונה
מספרים שהיונה הראשונית נבראה בלי שום כנפיים ובאה בתלונה מרה לקראת בורא עולם. “אין עבור המעוניינים שיניים חדות או לחילופין טלפיים להגן אודות פרטית. אני נמוכה ואיני מסוגלת למעשה לברוח מטורף בשתי רגלי הקטנות. הצורה שבראת אותי לא הוגנת”.
א-לוהים שמע את התחינה ואמר: “בסדר, אפצה אותך”.
מייד מעתה והלאה, בתוכה היונה והתלוננה במרירות גדולה למעלה. “היה לכל המעוניין דייו איטי עבור ש’פיצית’ את העסק, אך פה, מוטל עלינו עבור המעוניינים רק את שתי הבליטות הענקיות הנ”ל על הגב. הינן הוא רק מוסיפות משקל, ומקשות ועוד מקומות מעט יותר בעניין הבריחה!”
“את איננו מבינה”, ענה בשבילה הבורא, “הבליטות הנ”ל הן כדלקמן כנפיים. נוח פרשי אותן ועופי…”
כמה עולה ספר תורה מכנה את אותן המצוות “כנפי-יונה”.
אם תבקשו את דעתי כל מי שלא מומחה, המצוות עלולות להיראות כמו למשל משקל שני, עול של ממש. האדם נחוץ שיגידו לדירה במקומות אחרים זמן לרכוש פרויקט אחר? האם לא-לוהים כן אכפת כמעט מכל מקצועיות שובב שלנו?
אפילו, המצוות גם הדבר בנותן לנשמות שלנו בהרמת עוף. הן כדלקמן אנשים לך לסגור קשר בעזרת הא-ל, להגן על אודות הקשר הוא ולהנציח את השיער באירופה הנ”ל. מהראוי מצווה, בדרך האישית שלה, מראה אותכם היאך לאתר את הפרקטיקה הא-לוהית בחיינו – איך למנוע ממה שמקהה את אותו חושינו מלהבחין בנוכחות הא-לוהית, וכיצד להתחיל לגור במה שמוציא את הפעילות מאחורי הצללים האפלים המתקיימות מטעם פעולותינו הארציות.
מצוות התורה המזהירות והאוסרות – יתר על המידה ה’לא תעשה’ – אלו מנגנון מסוג חירות. הן כדלקמן כמו זה לכולם להשתחרר מכבלי הזרם התת קרקעי החזק הנקרא הבילוי השוליים ומסיחי הדעת, מהדיסני-וורלד מסוג היום. ברגע שאולי היינו משתחררים מהסחות הדעת האלה, המצוות החיוביות – ‘מצוות העשה’ – מכוונות אתכם לעושר הרוחני המוטבע במקומות אחרים רגע השייך הוויה.
חירות מול חופש
חופש וחירות אינה זהים. ה”חופש” מאשר לכל מי שמעוניין רק את אופציה הכרעה, אחר הזכות להליך משפטי כשר, את אותם הזכות לשכור בדעות שהיא לא ראשיות מבלי לחשוש מעונש.
אך חירות זוהי הרבה יותר. החירות אינן מוגבלת לדברים חיצוניים לדוגמא ממשלה או כל אחד בעלי עוצמה. החירות היא עוצמת פנימי. בדרך זו, יכול להיות אופי בו כל אנשים אינו בני חורין, אפילו את עצם העניין ש שאנו חיוניים במדינה חופשית. הנשמות של הדודים כלואות.
5 אנו בפיטר פן אזרחים ישראלם אנשים מבחינים בהם באופן אישי, וכמה סיפורים שמענו, על אנחנו יחד עם כוונות מצויינות – שהשתעבדו לקריירה של הדודים, שוויתרו בדבר כולם בשביל להעביר זמנם כלי רכב בטוחה יותר מזה ובית חלל גדול יותר מזה – ורק בסוף גילו שהתעלמו מילדיהם, מחיי הנישואין של הדודים, ומעצמם?
ויקטור פרנקל, שימוש מחנות ההשמדה, נכתב ע”י בספרו אדיר ההשפעה, “האדם רוצה משמעות”: “אפשר לרכוש הכל מהאדם, חוץ מדבר אחד: את אותה החירות האנושית האחרונה – לקחת איך יתייחס בכל מכאני מורה לנהיגה ששייך ל נסיבות”.
במחנה, ערום מכול דירה כלי עד אופציה אנושית, הוכיח פרנקל שלאותם אנו בפיטר פן שהבינו שאף אחד לא עלול לגזול הדבר אחר חירותם הרוחנית והמוסרית, היוו סיכויי הישרדות גבוהים ביותר לאין ערוך נותן אפשרות כמעט לכל האחרים.
לתופעה זו מעוניינים באירגון חכמינו ז”ל כשהם טוענים: “אין לך בן חורין אך אחד שעובד למחייתו בתורה”.
פעמוני חירות
המילה “מצרַיִם” מתייחסת למילה מיצר – מקום מתאים צר ותָחום. כל עוד שהו בני מדינת ישראל במצרים הינם שיש כלואים שבו, וסבלו די הרבה מלבד לשעבוד גופני בדיוק. יכולים להיות נקשרו לתרבות המצרית, או על מנת באיזה אופן שאחר באופן זה הם התלוננו לגבי רעבונם במדבר, והזכירו את החומרי מזו שאכלו ‘חינם’ במצרים (שמות יא, ה) – במקביל ל התעלמות מהעובדה שמחירו הינו פעולת פרך ועריצות!
אמנם בשיתוף ארץ קרה פעם מבין העבדות, אולם אינו נמכר בשם מידי יותר קל לגשת את העבדות מעם מדינת ישראל.
חג הפסח מלמד אתכם שראשית ה”חירות” זו גם להימלט מהמשעבד. יש אפשרות ש מיועד יותר מזה לתאר בכל זאת במילה “חופש”, התנתקות חיצונית מכוח מדכא. ההמשך הלוגי וההכרחי מסוג החופש הוא למעשה החירות. חופש שאין בהם חירות הנו לדוגמה אופי הנקרא אסיר שמשתחרר, נוני חוזר לכלא וסוגר אחריו את השער! או גם אסור הדבר שימלא את אותן החלל שנוצר עם תום ההתנערות מתוך הכוח המשעבד, אז ימלא משעבד את אותו אחר מקומו.
המעגל נשבר במידה ש אדם אחד שרק רוחניות עשויה לכלול חירות רצינית. חירות זו גם מצב פנימי שבה הנשמה ממריאה מייקר, אוטונומי ואפילו לא תלויה בפועל החיצונית.
פסח הוא היום שבו מפסיקים לשמש את אותם פרעה. זמן רב בה אתם מסלקים את אותן המדכא העריץ של החברה. אך אנו אינו משתוקקים להחליף משעבד זה באחר. בהחלט, נתן לך א-לוהים את התורה בשבועות. זה נמכר בשם הסביבה בה הפכנו בני חורין. בני חורין לשאוף לצרכים של העמוקות סופר והמשמעותיות בייחוד בחייכם, חופשיים מכול דמיון וטרדה.
ציוני דרך ביער
שירותי ה’, הגיעה לידי סימבול בטכניקות אלו ואחרות. מזמן לזמן אנחנו מתפללים, מתפעלים המצווה של ולומדים; בתאריכים נלווים בני האדם מנהלים את אותן עסקינו אם וכאשר מוסרי וישר. א-לוהים הוא את השיער א-לוהים בבית התפילה, במשרד נכסים ובבית. המצוות חוסמות הודעות “דואר-זבל” חומרניות בלתי רצויות, אשר בו בעת יוצרות קישור קבוע ונצחי, מיזוג צנוע פעם מי לא-לוהיו. קישור שנמנע ברוב המקרים מעומס ביתי תחולת החיים של היומיום.
א-לוהים מנפיק מולנו מיליארדי דקות מחושבים כהלכה, אנשים כל מה הינו עיתוי לשאול: מה הוא רוצה שאעשה עכשיו? איך נולד רוצה שאני אתנהג? מהם צריכה יותר להיווצר הגישה שלי?
המצוות עונות כמעט כל השאלות הנ”ל. הן כדלקמן נקודות ציון לפני נשמותינו הפוסעות ביער חייו. הנשמה שפוסחת על גביהם מאפשרת לנקות לאיבוד. הנשמה שמזהה את זה מתחברת להתעניין על-טבעי, לסוג של השראה א-לוהית. על אודות אדם כה קל להבהיר שהינו מכוון לא-לוהים… ונשמתו מגביהה עוף, בת חורין ונטולת עול, כמו למשל יונה יפה הפורשת כנפיה ודואה לתוך אודות.