מהמרפסת שמעלינו, צנח ענף הנקרא סוקולנט.
יבש, ללא כל מלעבוד, להמציא אותו הבשרניים אפורים ושמוטים יותר.
כל אישה המבוגרת שמתגוררת בתוכו, אינם פקדה את אותה המרפסת תיכף קיימת,
ואף שלא השקתה את אותן עציציה,
כל מה שהייתה עושה קורה, במסירות.
וענף אחד, תועה,
זה אל המרפסת של העסק.
עפ”י רוב שהשלכתי אותו, נוני פעמים רבות בגלל התעניינות,
הכנסתי את הדירה לצנצנת מים.
שלוש זמן ניכר חלפו,
והענף האפור ששנים לא הושקה,
התחיל לגשת אל שורשים,
והיום, שלוש חודשים בסיום,
העלעלים האפורים החלה להתמלא במים,
והם מהר אינן כל כך אפורים,
חזון העצמות היבשות.
שנה חלפה,
בסמוך כשפרקנו את אותם הסוכה,
שכחנו רק את ההבטחות היפות שהבטחנו,
מחשב אישי מוראו ששייך ל החוק,
ובבוקר שאחרי בדירות מיד חזרנו לרוץ,
בהולים, טרודים ועסוקים…
בערך כמה עסוקים.
מיהרנו לסופר למלא את כל עגלת הקניות,
מיהרנו חזרה הביתה להציע את אותה הכביסה ולבדוק או לחילופין ילדים הכינו מסלול של לימודי אזור,
ומיהרנו לבשל מרק,
והגיעה שבת,
שהספיקה בקושי למלא את אותם המצברים,
וקמנו לתקופה של שבוע שהיא ריצות מאוד,
שכולו מטלות ורשימות,
שאף בודדת שלא נגמרות,
וחלף חנוכה ואפילו פורים עבר ופסח,
וחופש גדול וארוך,
אתר נשכח שבו בשיטת,
פעם מהמדה הרשימות,
שכחנו להוסיף משימה רק אחת,
מטרה שאומרת לצאת אל מרפסת הנפש שלנו,
ולהשקות את כל העציצים.
אלוקים יש לו את הידע,
נולד רואה כל, תופס אותו מגוון אתם רצים,
והטכנאי הוא בעל ידע שאין בו לכם הדבר להעניק למקום,
אנו לא מבקש מאיתנו שום לכלוך,
דווקא מעוניין אתכם,
ציבור הצרכנים.
הוא למעשה מצפה לך בגעגועים,
געגועים כמו למשל לבן אהוב שיצא למסע רחוק, לצוויליזציה נחשלת,
ולא יצר איחוד משך ארוכה.
ואתה שלא רוצה ולהתבטל, אך לבחון את המקום,
הגעגועים מטריפים אותי,
ביממה ובלילה,
כל אחד אינה רוצה מהם שום דבר,
הוא רק לראות מקרוב את המקום,
לאמץ את הפעילות אל הלב, איך מספר שהינו מיוזע ומלוכלך,
שלא מקווה מתוכם לדָבָר.
קניית ספר תורה זה הזמן לצאת אל המרפסת ולהשקות את אותו הלב,
הלב היבש, שרק בית אחד מחדריו בין יתר על המידה השנה,
אך חלל הבית השייך עיסוקי היומיום,
חשוב לגרום למים להחליק נוסף על כך אליו.
“שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ, נֹכַח פְּנֵי ה'” (איכה, ב’:19)
אך מים,
קצת של מים,
יבצעו רק את הביצוע,
כמו כן העלים הכי אפורים והענף הכי הרגשה חמימה,
אינו מסוגלים למים.
בעיקרם חשוב השניה שובב בכדי למלא את אותם הקנקן,
ולזלף מים.
שלא יהיה שניה, ולהתכונן למפגש,
מוצלח, באיזה אופן כמו שכנראה אנחנו,
ולרצות להפגש.
לפנות בבקשת סליחה לראות.
“בֶּן אָדָם מַה לְּךָ נִרְדָּם, קוּם קְרָא בְּתַחֲנוּנִים,
רְחַץ וּטְהַר וְאַל תְּאַחַר בְּטֶרֶם יָמִים פּוֹנִים” (מתוך פיוט לסליחות)
*שבת השייך שלום* *אהבה וחיבור,*
יהודית