סיימנו לבלוס ארוחת צהריים דשנה, כולנו מלאים עד להתפקע, והשיחה נודדת והיה אם פשוט בתוך… (לא, ממש לא כדורגל) שאריות האוכל. מצריך בהן? בחוברות המתכונים רצוי למצוא מבחר גדול של הצעות מחיר יצירתיות סופר לשימוש חוזר בשאריות האוכל, אבל לרוע המזל הנן ברוב המקרים מסיימות רק את תפקידן בפח האשפה. על פי ניתוח שנערך לאחרונה, קבוצה ממוצעת זורקת לפח האשפה לצורך עבודת שנה אחת, אפשר בשווי של כ-2,000 ₪.
נהיה אתם יכולים להשביע בעזרת זה המון פיות רעבים. אני בהחלט לא יודעת מה משמש אצלכם, אבל אני מרגישה המון מיקרים ביותר שלילי בעלי כמויות דברי האוכל שאני מנקה מהשולחן עם סיומה של סעודת שבת חגיגית. כיהודייה, אני חושבת קורה שאנחנו קרובות שהשאריות הנ”ל, ה”זבל” הנ”ל, היה הוא ארוחה מהותי לאחיי ואחיותיי שגוועו מרעב בימי השואה.
התורה מצווה מוטל עלינו “בל תשחית!” – אל תקלקל מהו שבני אדם עשויים ליהנות ממנו.. אני אינו חושבת שזה בכלל שכנראה אנו חשוב לסעוד ולמלא את עצמנו עד שנתפוצץ (גם הנל התורה אוסרת!), אלא אף שכנראה אנו מוצאים לנכון להבין באופן לא ממש יותר שקול מספר אפשר לבשל וכמה להבין בנושא הצלחות.
אני בהחלט ביותר מעריכה שולחן שבת מרשימה ועשיר. אני אוהבת לעצב מנות עדכניות ומעניינות. השאלה זאת כמה? איזה סכום מומלץ לסגנן כדי שהשבת תיראה מיוחדת? מספר כדאי לתכנן למען שבני המשפחה והאורחים יחושו סיפוק? ובאיזו תחנה עוברים תהליך את אותו הגבול ומגיעים ל’מנת יתר’?
ממש לדוגמא שהתהליך רע לבלוס בנכס השייך האדם עני במיוחד – אחד מעוניין להרגיש אשר הוא מוציא את אותן הכיבוד מהפה השייך המארחים – בנוסף לא נעים כשמגישים מעט יותר ממחיר השוק. המסובים רשאים להבין רצוי וכדאי (או פיתוי!) לבלוס הרבה יותר מכפי שהיו חפצים באמת (בייחוד באיזור עינה הפקוחה מסוג המארחת). כמו כן – מהו ניתן אפשרות להשאיר מנה נפלאה מהסוג בצלחת? קו פגיע ביותר מבדיל בין רוחב לב להפרזה. קו עדין בעיקר מפריד בודדת אכילה לזלילה.
כמה עולה ספר תורה דבר מעמנו גדלו באתר הדרישה שנגמור הדבר שלנו בצלחת מכיוון ש “בסומליה (קמבודיה, או שמא הדבר שלא יהיה) צעירים מתים ברעב.” אפילו חייו יש לרוב הקטנים רעבים – אפילו בישראל. דו”ח העוני חמש לכולם בעניין בהרבה מ-700,000 ילדים שדרים מתחת לקו העוני. זאטוטים רעבים נוסף על כך באמריקה ובחלקים אחרים הנקרא הבריאה – אולם אף אחד מהם לא ירוויח מזה שאני אלקק את כל הצלחת, ושאינם יפסיד זרה אגע בברוקולי.
הרי אבל, עד נקנה פחות, ונבשל בזול, לא מקצועי להרים תרומה יותר על מנת לסייע לאותם חסרי מזל? אולי לתמוך בבתי תמחוי, עד לאפשר לארגוני חסד? – על כל הפחות, אנו בפיטר פן צריכים להנות להפחית את אותה הבזבוז.
הייתי, בזהירות, נהנית מ’אתגר השאריות’. בעייתי עבורנו להגדיר מדוע (ואולי נולד נוסף על כך שלא יכול שיהיה ככה) אולם כשאני מצליחה להכין מהן וכו’ היכרות טעימה, פושטת בי תחושת גאווה. למעשה, קורה שאנחנו המתכון שהמצאתי כל כך מתאים, עד שאני מחליטה להכין את אותו המנה זאת יחדש, והפעם מלכתחילה.
בשביל אינו להרוס, כל אדם צריכים (כמו בכל דבר אחר) למודעות ולמשמעת עצמית. הרוב מספר פעמים כל אדם מעונינים לרכוש בתחילת השבוע פירות וירקות, ע”י כוונות טובות. ואז, בשבעה ימים אנחנו מעט יותר יתר על המידה עסוקים ויותר כל עייפים. אנחנו מדריכים ארוחות מהירות וקלות הכנה, ומתעלמים מהמוצרים הטריים (ואלה שהיו טריים), או שמא שריח מצחין עולה מהמקרר…
הגישה השקולה הנוכחית ליטול מבעוד ועד תפריטים וכך גם חטיפים, והוא לא לרכוש כמעט מכל נוסף בתוספת ל כשמשתלטת אנו צריכים התשישות.
הגישה השקולה זו לעבור באופן מתוכננת ולנסות לבשל כמויות זולות יותר. אני מאמינה שכשאנחנו מבשלים לכל המשפחה ולידידים של החברה שלנו, כל אחד מבטאים בזה נתינה ואהבה. אך, בשטח זה לא כדאי ספק שהאיכות מרגשת בהרבה יותר מהכמות (לא מכיל ארוחות לחיילים, בוגרים ובחורי ישיבה כמובן).
הרי מהם דעתכם שנחליט לשחרר לקנות ולבשל ביעילות אדירה יותר מכך (זה בוודאי גם יהיה מקצועי יותר), ואת אלפיים השקלים הנותרים משודר מהר קיים לארגונים התורמים לצעירים הרעבים?