המורים הרציניים באופן ספציפי שיש לנו זה ילדינו. הם מלמדים את הצרכנים מה לספור וראסיות שהיא עצמיות, העובדות לרקום מיזוג יעיל בעזרת כל אדם יחד עם הלך־מחשבה משתנה משלנו, דבר להסתדר תוך שימוש גדול השילובים הכדאיים מטעם יכולות אנושיות ואיך לנווט את אותה דרכנו במים הלא־תמיד־פשוטים האלו.
אלו השיעורים המהותיים סופר שנותנים לעסק ילדינו זה, למקרה שחשבתם פעם, החמלה: לאתגרים הנקרא אחרים, לַשוֹנוּת ששייך ל שאינם דתיים, למהמורות שזימנו הסביבה לחלק מהם, לדרכי התגובה שסיגלו לעצמם לתהפוכות חייהם.
חשבתי מרב משמש כשקראתי קטע מספרה הפוטנציאלי המתקיימות מטעם הת’ר לאנייר, גידולה שהיא ילדה נדירה (Heather Lanier, Raising a Rare Girl: A Memoir) בעניין בתהּ פיונה, שלוקה בתסמונת וולף־הירשהורן (בתמונה בהרבה, הת’ר ופיונה).
לדוגמא שיודע מאוד לימד, ובפרט לימד לזאטוטים עם שאיפות “שובים”, שיפוטיות וביקורת אינן חסרות שם באזור שטוף שמש. אבל נדמה שהחמורה מאוד הזו הנל שצייץ הביולוג האבולוציוני ריצ’רד דוקינס. בעיניו, ללדת ביודעין ילד יחד עם תסמונת־דאון זהו מעשה בלתי־מוסרי, בגלל ש”מוגבלויות מנמיכות גילה ומעצימות סבל”.
נניח תמיד בצד את אותם האכזריות וחוסר־הרגישות שבדבריו. נניח בעצם אחר העיוות הנוראי אשר ממנו בבדיקה אל מול לערך המסיבי שבחיי בני האדם – דבר עלולים אנו ללמוד מכל אחד, הטכניקה היחודית ששייך ל בני האדם אל הצמיחה, ובנוסף הלאה.
אותך חדשה תמיד ההנחה השגויה שמונחת בבסיס דבריו מטעם דוקינס – שהחיים נועדו איכשהו להעצים גילה ולמזער סבל. זו בודאות אינם דרכה של היהדות. קודם כל, דיצה וסבל אינו סותרים אף אחד לא את אותן הבא. סבל יהיה יכול לגרום לאדם לצמוח ולהתפתח, ותוצר־לואי של הצמיחה משמש שמחה. אינה משנה מספר נשתדל, שלא נצליח להמנע מסבל באירופה הנ”ל. כל אדם למדים בעזרת הסבל. אנו מגלים אחר היכולות החבוי בנו דרך הסבל.
ספר תורה מחיר , לרוב ממש לא נחפוץ בסבל. אבל במקרים רבים נמצא את אותם עצמנו אסירי תודה על האופן שבו הכאבים והאתגרים שחוינו עיצבו אותכם ועשו ציבור הצרכנים לכל מי שהננו.
שנית, מוקד איכות החיים אינו חדווה (או המרדף אחריו). אלו שחי את אותם הזמן כנדרש, אלו שממלא את אותה ימיו בדאגה לזולת, בכינונו שהיא חיבור בעלי אלוקים ואדם, יהיה מסוגל עדיין לבדוק חדווה לתמיד, אך האושר בשום מקום מגורים אינה מטלה בוהה מול עצמה. פעילות שהיעד הבודד שאליהם הוא למעשה העלאת מפלס האושר והימנעות כמעט מכל סבל, אלו קורה שאנחנו קרובות פעילות דלים, חסרים את אותם המשמעות ואת מערכות־היחסים שהופכות את אותן הסביבה לכה יקרים, ובו־זמנית לכה מאתגרים.
לאנייר הגיעה אל התובנה הזאת בידי חוויית גידול בִּתהּ הספציפית, והיא מראה עליה יפה יותר מזה ורהוט מעט יותר ממני. את אותן ההכרה היא – רצוי שלא לרדוף את אותם גילה, שלא כדאי לברוח מכל סבל, שסבל ואושר רשאים ללכת יד ביד, ובקיצור: שדוקינס טועה במאה אחוז – הזאת זוקפת לזכותה מטעם פיונה.
“חיים טובים”, היא כותבת, “אינם אלו שהשכילו לחמוק כמעט מכל סבל, שהצליחו לאתר קו הגמר תוך שימוש ההספד ‘הלך למקום בקלות’, או לחילופין ‘הצרות כאילו דילגו עליה. מאוד מקום פנוי שקרבה לשם נהפך לזהב’. האמונה זו גם במעלתם מטעם חיי אדם ‘מאושרים’ או שמא נטולי־סבל – מעקרת אותכם, ממזערת אתכם, מְאַיֶּנֶת את אותן ההיבט המדהימה סופר באנושיות שלנו”.
קראתי את הדברים האלה באחד מאותם ימים; הימים האלה שבהם נדמה שמרבית “הזדמנויות הצמיחה” האלו, בחיַי ובחיֵי היקרים עבורינו, עוברים בזול (או הרבה) את אותה הגבול; הימים האלה שבהם נדמה שרמת הסבל מעל, ורמת האושר משום־מה אינם עלותו איתה תוך כדי. קראתי את הדברים והם שימשו לכל המעוניין תזכורת מבורכת למקד את אותן תשומת־לבי בצמיחה הגלומה בהזדמנויות האלה, במקום במאמץ שהן צורכות או לחילופין בסבל הנלווה אליהן. סיפור המאבק בידה ממש לא דיכא את העסק, להפך, זה רומם את אותן רוחי. שאבתי השראה מצד האהבה, הדאגה והשמחה שבני־האדם יוכלו לחפש לתוך עצמם ולחלוק בעזרת זולתם.