הרבי מסאטמר אמר בין “מי שיש לו מספר על היד, יוכל להעניק ברכות”.
אבא שלי צבר את אותו העניין דבר זה כפשוטו, ותמיד לימד לי לבדוק ברכות מאת ניצולי שואה, לטכנאי קרא “קדושים”.
כשהייתי בן 11 היווה אבי, הרב בן־ציון וולטון, מעיר אותי בעדינות בשעה 6 משנתו לגשת אל לתפילה. במכונית, באופי לבית־הכנסת “בית־יעקב” באוקלנד, קליפורניה, הייתי משלים וכולי מספר שניות שינה. אחר־כך היינו מתכוונים במסדרון הצר אל “אולם השחרית”, שהיה תחוב לטכנאי אי־שם מאחורי בנין בית־הכנסת הבכור המפואר.
כמה עולה ספר תורה בצלו מסוג אבי, אני בהחלט פוסע אל צלח הדלת. אני זוכר את אותן קולות התפילה העמומים ברקע, עת שנחירַי היו מתרחבים לספוג את אותה לבדוק את הריח הקפה העכשווי ואת ניחוחם המופלא של ספרי קריאה ישן ומוזנח. ישבתי על הספסל בין משני המאורות העצומים המתקיימות מטעם ילדותי, אבי מורי ואיש־חב”ד הרב יהודה פֶריס.
הישוב בקושי הכיל את אותו העשרים־ומשהו אנו בפיטר פן שהתקבצו בו ממחיר השוק בוקר לתפילה, אך את כל ידו הנקרא אחד מהם היה עלי ללחוץ בכל בוקר. אבי אינם הרשה לי לעזוב לפני נגשתי להתברך מפיו מטעם ניצול־השואה ארני הולנדר זכרונו לברכה.
באותם ימים אינם ידעתי את זה, אך ארני הגיע משושלת ארוכה ומפוארת ששייך ל רבנים, בעלי אילן יוחסין שעשה את דרכו או גם ספרד בו נרדפה המשפחה על־ידי האינקויזיציה. הסבא־רבה שלו היה הרב שלמה גנצפריד, מחבר הקיצור־שולחן־ערוך. אביו הנקרא ארני היה גם משמש גדול בצ’כסלובקיה. ארני ושבעת אחיו ואחיותיו חיו בשלוה יחד עם הורינו, מתפרנסים מטחנת קמח שהם עושים, אם שהנאצים פלשו. לנגד עיניו רצחו הנאצים את כל אביו. את אותו השאר שלחו לאושוויץ. ארני אינו ראה ומאז את אותן אמו או אולי אחיותיו.
אחרי המלחמה ניסה ארני, שיש להן אחיו הצעיר אלכס, ליצור את אותן שאר הידידים, אבל התברר שהכול הושמדו. שמועה סיפרה שאחיו הגדול, זולטן, שרד את כל המחנות אולם אז נתלה על אודות מסוג עץ בידי הנאצים מתקופת מנוסתם מכוחות בעלות־הברית.
יבש ורצוץ, פנה ארני לתוך הרצפה הגורם היחיד שהינו לכאן ביתו הנקרא היהודי: מדינת ישראל.
שבו פגש אשה והתחתן עמה בטקס צנוע: 3 דולר שיש בכיסו למימון משאבים החתונה. בנושא גג אזור, בעיר חיפה, בכ”ט בנובמבר 1947, נישאו השניים, שבו ביום אחד שבה החליטה עצרת האו”ם לגבי תום המנדט הבריטי והקמת מדינת ישראל יהודית עצמאית בישראל ובעולם. עוד בטרם שככו ‘הדי’ החתונה פתח קרב במדינת ישראל. ארני מיהר לחבור למאבק.
נקרא שירת באצ”ל ולחם במלחמת העצמאות. משמש נפצע 3 מספר פעמים והוא לא חזר חזרה הביתה, נוסף על כך אינן כשהגיע המברק מאשתו שנולדה לשיער בת, בוורלי. לימים, זה ירדו מהארץ והשתכנו בקליפורניה. בשטעטל היהודי באוקלנד פתחו ארני ואשתו מאפייה לממכר שטרודל הונגרי. הנו דיבר במבטא מהותי, אהב יידיש ואת אלוקים כינה “אייבישטער” – העליון.
ובכל שאהב את אותה המגע הקרוב ביותר עם כל אחד ואת חיוכיהם כשביקרו במאפייה, התשוקה האמיתית מתוכם היתה ללמד הילדים על גבי השואה – באוניברסיטאות, בכנסיות ובתיכונים ברחבי רחבי מקום שראוי מפרץ סן פרנסיסקו. ב-1991 הוזמן הולנדר להתעמת יחד מכחיש־שואה בתכנית הטלויזיה של ‘מונטל־ויליאמס’ (The Montel Williams Show). שונים סברו שהאידיוט שלא שוה את אותם יחסו המתקיימות מטעם ארני. נוני ארני אינה הינו אדם שבורח ממאבק. הינו הלך.
אף אחד לא יכול היה לדמיין את אותן הדבר שקרה את אותן באיזה אופן.
מוקדי טלויזיה מכול רחבי מדינתנו הגיעו לצלם אחר העימות, הינו שודר במקומות אחרים, נוני אחר ארני בעיה דבר אחד: למקם את אותם השקרן בנושא מקומו – ודאי נקרא עשה. נגלה שהקהל השתכנע, מכיוון ש ארני קיבל במחיאות כפיים סוערות. אפילו שבמרחק מאות רבות של קילומטרים משם, ישב לשיער על־גבי כורסא בניו־יורק מיהו שנקרא זיקה, וזִפְּזֵפּ אחת בלבד ערוצי הטלויזיה. ובדיוק בו ברגע הוא ששייך ל מחיאות הכפיים הינו ‘נחת’ בנושא התחנה היא. הוא למעשה נעצר לבדוק למה המהומה ולא האמין לגוון עיניו.
“לא יכול להיות!”, זה הגה. “ניצול השואה זה מקליפורניה תמידי שתי־טיפות־מים לחַבֵרִי מסרביה! הדבר זה יכול להיות?!”
זיקה חייג למספר הטלפון הנקרא התכנית. בהתלהמות מקוטעת הודיע למפיקי התכנית שהינו בקיא היטב אלו שדומה ממש לאדם שבתכנית של הדודים, ודבר זה צריך לשהות אחיו האבוד!
המפיקים הנקרא ‘מונטל־ויליאמס’ ניתקו על גביו. אינן חָסרו לנכס משוגעים, משועממים או לחילופין מיוחד טרדנים שחולמים על פרס כספים זה או אחר עד מייחלים לזמן קצר המתקיימות מטעם חשמל זרקורים.
אבל זיקה ממש לא ויתר. הינו טס לסרביה והלך לפגוש את אותו חברו המוצלח. נקרא רצה לספר לקבלן מרחב אל חלל שאדם אשר נקרא הולנדר, מקליפורניה, נוראי תמידי לו.
בין השנים 1944, בעת שברחו בגלל ש בעלות־הברית, מיהרו הנאצים לסיים רק את מלאכתם, והם אכן תלו אחת היתר את זולטן הולנדר. אלא שמרוב חפזון אינה נקשר החבל במקצועיות, וזולטן נפל אחת בלבד העצים. הוא העמיד פני מת או שחלפה הסכנה ואז ברח. תוך כדי שנים שוטט ברחבי אירופה או לחילופין שלבסוף התיישב ביוגוסלביה, מבכה את אותה המשתמשים שהושמדה כולה בשואה. בזמן החיים חי באופן עצמאי.
או לחילופין שהגיע זיקה. זולטן מסר בידיו את אותה שמות הסבים שלו, המבוגרים שלו, האחים שלו והאחיות מהצלם, עם תאריכי הלידה שלם וכדו’ מידע קוטג’ים. זיקה חזר לארצות הברית, הכין מעטפה עם מדי האינפורמציה ושלח שבו למשרדי השיפוץ השייך ‘מונטל־ויליאמס’.
בעזרת כיצד מקבלים המכתב, התקשר מישהו מההפקה לדירתך הולנדר בקליפורניה. ארני אינן נקרא בביתו, אבל אנה, אשתו האהובה, היתה. הזאת שמעה את אותן המסר ולא האמינה: “אבל יש צורך לכל אחד לוחית־זכרון לזולטן בבית־הכנסת שלנו!”. מחיר ספר תורה לא רצתה למלא את אותן בעלה בתקוה שתתנפץ בקול המולה גדול עד יתברר זו טעות או אולי מתיחה אכזרית. “מצד שני, מהם אף אחד לא דבר זה בסרביה יש לו את הידע את המידע האינטימיים מסוג זה על גבי שברשותכם הנקרא ארני?” הזו התקשרה לרב מרחב הכנסת שלהם, הרב זק.
הרב הציע שתספר לארני. זה לימד לחיית המחמד לוודא שהם לא לבדו בביתו, ואז לומר לו. אנה הזמינה מגוון שכנים ויחד הם ככל הנראה חיכו לארני. כשארני הגיע סופסוף לביתנו, זו ביקשה אשר ממנו להמתין, אמרה להם בעלת בשבילו בשורה בעלת רמה ואז רצה למטבח. הוא למעשה שמע אותה מתייפחת. זה מיוצר שאותה למטבח, כרך זרועותיו אווירה ושאל “אם הבשורה כל־כך משובחת, אז מדוע את בוכה? ולמה אני בהחלט חיוני לשבת?”.
לאחר השניה בכו מדי הנוכחים באזור. ארני התקשר לסרביה. בפעם המקדימה ב-52 שנים הינו דיבר יחד אחיו העֶשִׁי, הלא הינו זולטן. הם דיברו במשך זמן ניכר, ולמחרת דיברו מהתחלה, ואז יאריך, או לחילופין שמפיקי ‘מונטל־ויליאמס’ החליטו להטיס את אותן זולטן מסרביה ולהפגיש את השיער בעלי אחיו בשידור ישיר.
מרוגש ורועד, במקביל ל אשתו, ישב ארני אודות הבמה חבוש בגאווה בכיפה מהצלם, ידו הימנית מתנדנדת בעצבנות בתוספת ל ידה מטעם אשתו. עם סיומה של זמן יקר שנדמה כנצח, הזמין הקריין את זולטן להתקרב אודות הבמה. עיניהם נפגשו והאחים רצו אלו לצורך אחר בחיבוק. מליוני אנשים בכו.
אבי סיפר עבורינו שארני סיפר למתפללי בית־הכנסת, שהאיחוד שממנו בעלי אחיו, אחרי 50 שנה אחת ששייכות להן תכנן אשר הוא מת, נולד “הנס הרחב באופן ספציפי מהעבר קריעת ים סוף”.
כילד, לא ידעתי שום דבר מכל זה.
מבחינתי, ארני שלא שימש אפילו הגבאי העגלגל, שיש לו החיוך התמידי, שצבט את לחיי בכל פעם שראה ההצעה, סיפר לכם בדיחה ואז החליק לידי סוכריה. לעולם אינם אשכח את הכבוד וההערצה שנבעו מאבי בכל מקום בין שעמד במקביל ל ארני. הנו חינך את העסק ואת אַחַי לנהוג בשיטה שווה משהו.
וכולי מהלכים בינותינו “קדושים”. נמצא, בהרבה יותר מתמיד, בני האדם אמורים לחכמה שלם. כאן, יותר מכך מתמיד, אנשים נדרשים לסיפור שאליהם. המתיקות שאנו מעבירים במדינה את אותה אמא אדמה אינה תִּשְׁוֶה לסוכריה הכי מתוקה שכדאי.